זה מריח כמו…אוטובוס בצהריים

יש מותגים שלא נס ריחם. עצי-ריח כמותג של מטהרי אויר לרכב, כבר קיימים מאז 1952. זהו אחד מהמותגים שהוטמעו כל כך בקטיגוריה שהם יצרו – עד שהם הפכו לבלתי נראים. שלא כמו "פלאפון" אצלנו או פריז'ידר לעולם המקררים, עצי הריח שימרו את  החיבה של הצרכנים שלהם , יחד עם הפיכתם לאייקון תרבותי – אחרי הכל – כמה מותגים זוכים להפוך להשראה לתחפושת ילדים

הנוכחות של עצי הריח בסרטי קולנוע היא כמעט קבועה. אין סצינה בסרט שבו תיאלצו להיזכר בכלי הרכב, הלי שהוא יסומן בעץ ריח. לפעמים, העלילה כולה נשענת על פתרון המוצג לקראת הסוף, כשזיהוי הרכב נעשה בשל עץ הריח התלוי בו. לקראת סוף הסרט "אושן 11" לדוגמא, ואני מאד מקוה שכולם ראו את הסרט ואני לא הורס את התענוג לאף אחד, הצופה מגלה שחבורת אושן פרצה לכספת הקאזינו מחופשת לצוות הימ"מ שהגיע, לכאורה, כדי לטפל בשוד. איך מתגלה התרמית? על המראה הקדמית ברכב הימ"מ תלוי עץ ריח ירוק. אותו עץ ריח שהופיע בסצינה מוקדמת בסרט שבה התאמנו השודדים על ביצוע השוד

הרשימה המלאה של הופעות עצי הריח בסרטי קולנוע ותוכניות טלויזיה, היא חלק מאתר האינטרנט המאד מהנה של החברה. מה שנראה כמו מותג שלא יכול כבר לחדש, מקבל היום טיםול לעומק ברשת, עם משחקי פלאש, אייקונים לתוכנות מסרים מידיים . את אחד הערוצים המפתיעים ביותר מצאתי בקשר שיצרה החברה עם אחד הבלוגים המובילים בנושאי רכב

החברה הגיבה לסרט שהועלה ע"י הבלוגר לאתר בתחרות "הריח המוזר" שתזכה את הזוכה בפרסים. בינתיים נאספו רעיונות של עצי-ריח בניחוח "אוטובוס במנהטן", "נפל"ם על הבוקר" ועוד

אז ככה נשארים אקטואליים – עם סקס אפיל כמעט ברור מאליו, אייקון תרבותי אבל הרבה מאמץ להשאר בתמונה ולחדש. מעל לכל – עוד דוגמא לשיווק "מקשיב" המגיב לקהל היעד ויוצר עימו דיאלוג מקסים ורלוונטי

המדיום הזה פוגע לנו בילדים! אבל על איזה מדיום מדובר?

"ההשפעה של החומרים הללו על הציבור היא אחת הסיבות המרכזיות לניצול ופשיעה כלפי ילדים. הגישה הישירה של ילדים ונוער לחומרים ויזואליים המערבים מין ואלימות קיצונית, אינה רק שאלה של בשלות. זהו פשע מבחינתנו לאפשר להם לראות חומרים כאלה ולעמוד מנגד כשמומחים מציינים בפירוש שאנו פוגעים בנפש הילדים שלנו לטווח ארוך" (סנטור קפאוור, טנסי)

מתי זה נכתב? 2007? 2005? הרי הקלות הבלתי-נסבלת שבה ילדים יכולים להגיע אל חומרים קשים של מין ואלימות באינטרנט מדאיגה את כולנו (או לפחות את ההורים שביננו).
אלא שהציטוט הזה לא מכוון אל האינטרנט. סנטור קפאוור ניהל ועדה של הסנאט שדנה, בשנת 1954, בהשפעה של הקומיקס על ילדים (נכון, שנות המקארת'יזם האיומות). הוועדה שמעה עדויות של פסיכיאטרים, שוטרים ומו"לים של קומיקס והחליטה, באחד המהלכים הקיצוניים ביותר של הגבלת חופש הפרסום, להקים קוד אתי וצנזורה פדרלית על תעשיית הקומיקס (The Comics Code Authority) גוף שקיים עד היום!

אני עומד לקצר את הדיון על צדקת המהלך. ה"קוד האתי" של הוועדה סינן החוצה מסרים של אלימות קשה במיוחד אבל לאט לאט הפך להיות שופר גזעני של התעמולה המקארת'יסטית. לקראת סופה, צינזרה הועדה פריימים שהופיעו בהם שחורים, וכל איזכור להומואים ולסביות (בתירוצים שונים) או עלילות שעירבו נשים אסרטיביות מדי (נגיד כאלה שמנהלות חברות בעצמן ולא מגדלות ילדים). הבנתם? מה שהתחיל כמהלך עם הגיון פנימי די ברור הסתיים בשופר פוליטי גזעני, שניקז אליו את כל השמרנות הצבועה של אמריקה בשנות החמישים.

ועוד אחד קטן לסיום:
"לא ניתן לדברים הללו להגיע לציבור! מדובר בסיפורים קשים ואלימים שפוגעים בילדינו!"
(עיתון בגרמניה מגיב על המהדורה הראשונה של סיפורי האחים גרים, 1814)