You are currently browsing the tag archive for the 'מדיה חברתית' tag.
בספר 1984 של ג'ורג' אורוול משחק הגיבור הראשי עם המזל. סביבו נתפסים עוד ועוד "בוגדים" בסיוט מתמשך של חדירה לפרטיות ושלטון מוחלט של המנגנון על האתיקה הפרטית. לבסוף, תוך כדי מפגש אהבים לוהט בעליית-גג בטוה לכאורה, מגלה ווינסון סמית' כי שום דבר אינו בטוח ו"האח הגדול" פוקח עין בכל מקום. ב-2008 פרטיות היא סחורה וככזאת, היא נמכרת תמורת שירותים חינם, מהסוג ה"בשרני" ביותר. השבוע, באלגוריה לטרגדיה הספרותית ההיא, עלה לאויר אתר חדש, עם היצע קיצוני במיוחד בעולם השיווק הדיגיטלי: "השירות ללקוח חינם, תמורת הזכות לצלם אותו (ולשדר זאת ברשת). האתר מוחזק ע"י בית בושת בפראג בשם – האחות הגדולה. הסוחרים בשוק הבשר של הרשת מוכרים עכשיו גם את בשרו של הלקוח
תעשיית הפורנו באינטרנט היא המקור הגדול ביותר להכנסות ברשת. הסיבה לכך היא, כמובן, נושא לדיון בפני עצמו – על רשימת הקטגוריות עליהן מוכן אדם להוציא את כספו ועל הקשר בין העולם האמיתי לעולם הערכים של כל אחד מאיתנו. הפורנו, בכל אופן, היה תמיד האח החורג והעשיר של העולם המקוון. כשכמות האתרים ברשת נספרה באלפים בודדים בלבד, אי-שם בתחילת שנות ה-90, חלקם הגדול הציגו כבר את הסחורה ה"חמה" – ובתשלום. התעשייה הזאת צמחה למפלצת כלכלית שמכניסה מיליארדי דולרים בחודש. עם מליוני אתרים בכל נושא אפשרי – התחרות הפכה להיות אכזרית במיוחד
האתר שעלה השבוע מציג מודל ששובר את כל חוקי המשחק. הוא משמש כזרוע שיווקית של אחד מבתי הזונות הגדולים בפראג. את השירותים שלו הוא נותן בחינם. בתמורה מסכימים האורחים שיצלמו אותם עושים את מה שהם עושים עם בנות המקום וישדרו את הסרטים ברשת. עסקה פשוטה אבל מאד מרחיקת לכת. מנהל השיווק של המקום (יש דבר כזה) בחור בשום בורוביץ אומר שהקונספט כל כך מהפכני שכל השיווק נעשה דרך יחסי ציבור שנבעו מהבאזז. ערוץ טלויזיה מקומי הקדיש תוכנית מיוחדת לתופעה והלקוחות החלו להגיע. מחזור המכירות מרקיע שחקים – עם 15,000 עד 20,000 מבקרים ביום המשלמים 30 אירו לחודש כל אחד, האתר החדש מסתמן כהצלחה כלכלית מסחררת
כמה קוראים (וקוראות) ראשונים של הפוסט הזה ביקשו ממני לא לנקוט בקו של "פרשן שיווקי" נטול פניות, ולציין שכל המבנה הכלכלי העצום הזה יושב על תעשיית ניצול ומסחר בגופן של נשים. הנקודה נכונה. בעיון בכתבות שהתפרסמו מוזכר חלקן של "הבנות" כשולי – הן עובדות במשמרות של 12 שעות ואת זכותן לפרטיות הכיסוי העיתונאי לא כולל. החוזה נערך עם הלקוח ואוסר עליו ללבוש כיסוי פנים – חשיפת זהותו כאדם "מן הרחוב" עקרונית להצלחת המיזם כולו. הפנים של האשה ששוכבת עימו לא מעניינות אף אחד. אותם קוראים בקשו לא לכלול לינק לאתר. "כל אחד יוכל למצוא אותו אם רק יחפש" הם אמרו לי "אז תן להם לחפש". בסוף הסכמתי
רשימת החברים שלך, התמונות שלך (גם אם אתה לא מופיע בהן), רשימות המועדפים שלך, המשרה שלך, אפילו הקבצים שלך – כולם מגדירים אותך. הם חלק ממך. אתה חושף קצת מעצמך וזה מרגיש נעים. זה הסוד בזרם האנושי שמחבר מליוני אנשים במדיה החברתית. גם סבתא שלי הראתה את התמונות של הילדים לשכנות, ותיחזקה רשת חברתית דינאמית ועניפה. new games – old rules
מי ששלף תמונה של הילד, ילדה, אשה, אופנוע – מכיר את התחושה. אתה חושף חלק קטן ממך ומקבל חזרה תחושה של שותפות. יש ברגע הזה איכות אנושית בסיסית כי עוד אנשים סביבך נחשפים, בתנאים שמתאימים לך, לחלקים מהזהות שלך. כך צומחות חברות – כהחברים בהן מוכנים לתת קצת מעצמם לאחרים. ההתנגדות שיש לאנשים סביבי להכיר בעובדה שהזהות שלנו עוברת בחלקה למרחב הדיגיטלי (Blog-sphere, Web-Sphere, Social Media) נובעת מהחשש למסור חלקים מהזהות שלך בתנאים לא נוחים (לדבר על עצמך בבלוג? לפרסם תמונות שלך בעמוד בפייסבוק?). כי עבור רבים סביבי, המרחב הדיגיטלי הוא מקום לא נוח. לא מוכר. כבדהו וחשדהו.
עבור רבים הכלים הללו, רובם באינטרנט הם הרחבה טבעית של כלי הביטוי האישי. לשלוח טוקבק, תגובה לפוסט, לפרסם תמונות וקבצי וידאו ברשת, גם אם הם אישיים – הכל טבעי ונוח. כי הארץ הדיגיטלית מוכרת וידועה ליותר ויותר אנשים. החשש אינו קיים. עבור מאות מליוני אנשים הביטוי של עצמם ושל הנכסים שמגדירים אותם ברשת, הוא כלי חזק לתקשורת ושייכות.
האינטרנט, אחרי קצת יותר מחמש-עשרה שנה, הופך להיות מובן מאליו.
Shared with Flock – The Social Web Browser
http://flock.com
