You are currently browsing the monthly archive for פברואר 2008.
היחס אל הרשת ובהתאמה אל השיווק ברשת נע בין שני קטבים: טכנופיליה וטכנופוביה. בקוטב האחד – הגיקים טרוטי העיניים שמכירים כל אתר, מנסים כל אפליקציה ובחיים האמיתיים מסתובבים עם צעצועים אלקטרוניים שמשאירים אותם מחוברים גם כשהם בשירותים או בארוחת צהרים. בקוטב השני אנשים מהעולם הגדול. אולי ניתן לומר, בני 35 פלוס. כאלה שחצו את מהפכת הרשת הראשונה והשניה אחרי שנות העשרים שלהם. אלה שלא גדלו עם הרשת אלא חודרים אליה בשלבים. בכל פעם הם מגלים יתרון אחר שגורם להם להשתמש ברשת. פעם זה קניות ופעם זה מידע ותוכן. בכל יום האנשים האלה מגלים עוד מקומות רלוונטיים עבורם ונשארים עוד כמה דקות מקוונים, ברשת, פנויים להאזין.
השיווק והפרסום ברשת נעשים כיום, ע"י טכנופילים עבור טכנופובים. זה מצב לא-מאוזן. המשוגעים לדבר, אנשים שהמשתמש הממוצע היה מתרחק מהם בעדינות במסיבת קוקטייל ומוצא לעצמו קבוצה אחרת להתרועע איתה – הם אלה שמפתחים את הכלים שאמורים לדבר אליו.
הרשתות החברתיות והמדיה החברתית משנות את כל זה. היום צומח דור של משווקים שמיישמים מה שאני קורא "שיווק מקשיב". תשכחו את כל מה שלמדתם באקדמיה. המשימה של המשווק היום היא לא "להעביר את המסר לקהל היעד", אלא "לשוחח עם קהל היעד" ובעיקר "להאזין". פעמים רבות בהאזנה למה שקורא ברשת מגלים קהלים רלוונטיים חדשים ואיך לשוחח איתם. זה קצת "מנמיך" את המעמד של השיווק הקלאסי. אבל זאת מהפכה שמתרחשת היום ותהפוך לתופעה ככל שחברות יפנימו את היתרון התחרותי שיש בהקשבה.
דרך ההקשבה נסגר הפער והטכנולוגיה הופכת לשולית, כדי לפנות מקום לדיאלוג.
האתרים של ברק אובאמה והילרי קלינטון משקפים לא רק את הערכים הפנימיים של הקמפיינים של כל אחד אלא כוחות הרבה יותר יסודיים במאבק על פני השיווק ברשת.
עמוד הבית של אובאמה מציג אותו עם מבט אל העתיד. הילרי מופיעה עם הגב אלינו, מול קהל אלפים באחת מעצרות הבחירות האחרונות שלה.
האתר של ברק אובאמה, נקי מאד, מעוצב בצבעים שקטים וקרירים שמשרים שלווה, מושקע בפרטים הקטנים כמו איכות האייקונים הקטנים שלו – שקוראים לפעולה. במרכז האתר – אזור פלאשי בצבעי "המותג" הכחולים, עם קליפ וידאו מהמם, שבנוי משירה של קטעי הנאום שלו שנעשה ע"י "תומכים" (בפועל – חבורת המעריצים הסלבים המתוחכמים, זמרים ושחקנים, קצת צבעוניים, קצת שחורים, קצת לבנים). הפונטים באתר נקיים ורגועים, עם הרבה רקעים לבנים. טוב, אז זה ברור – אובאמה הוא מק!
לעומתו, האתר של הילרי מעוצב בצבעי כחול עמוק ואדום חזקים (כן, כן, צבעי הדגל!). האזורים השונים חתוכים בקווי הפרדה ברורים, האייקונים חתוכים מהרקע ומעוצבים בצורה מיושנת ואגרסיבית. בעיקר בולט השימוש בפונטים – האותיות הגדולות לאורך כל האתר ממש צועקות אליך -"תלחץ עלי! אני אישה, נשואה לנשיא לשעבר, בוגדני ובעייתי, לא קל לי!" . טוב, כבר הבנתם – הילרי היא פי.סי!
אז מה דעתך, להיות מק זה טוב או רע בנוף הפוליטי? מה באמת מדבר אל הבוחר, הוראה מקצינת המארינס הילרי או יד מחבקת מהגבר הכי קול בשכונה (שהוא גם נכון פוליטית, צבעוני אפעס)? האם עיצוב באמת יכול להשפיע על הבוחרים? האם ערכים של שותפות ואסטתיקה (כי תודו: ללפנות למשתמש בעיצוב מנומס זה ערך) גוברים על ערכים של חוזק, עוצמה וביטחון? אם לשפוט לפי הרוח הישראלית – הילרי לוקחת בגדול. כמו בכל אתר ישראלי – הכיעור והבוטות עובדים. אבל אולי יש תקוה והבחירות של 2008 יסמנו עוד מהפכה (מלבד ההסטוריה של נשיאה ראשונה או שחור ראשון בנשיאות) – שהלקוח הוא שותף, שהוא מושא לדיאלוג ולא רק כתובת למסר…ימים יגידו
כדאי מאד (!) להיות מנוי על הבלוג המצויר הנפלא שבתרגומו לעברית נקרא
"ציורים על גב כרטיסי ביקור"
את הבלוג כותב מבקר חריף ומצויין של המדיה החברתית בשם מקלאו
מלבד הבלוג שלו הוא פועל בתחום של פיתוח מותגים ברשת, בעיקר בדרכים של "שיווק מקשיב" (ביטוי חדש בעברית שיצרתי – תפיסה בשיווק החדש של הקשבה בלתי פוסקת לקולו של הזנב הארוך – כדאי לשים לב. הנה פוסט שלי בנושא)
מומלץ !!!
